לתת למחשב לשקוע לרקע
אחד הדברים הקשים יותר בשבילי אחרי חופשה הוא לחזור למחשב ולאינטרנט. טסתי לארה"ב לביקור משפחתי, חזרתי לישראל, ידעתי שאני צריכה לעדכן כאן את הבלוג, ולא ידעתי מה לכתוב.
תכל'ס, אני לא אוהבת לקרוא השתפכויות אישיות בבלוגים. לכן אני נמנעת מלכתוב כאלו כאן. אבל כשהמחשב ברקע, ולא קל לשים אותו בחזית (גם אם הוא אמצעי למשהו אחר), על מה בדיוק אני אכתוב בבלוג הזה, שהוא בעיקרו טכני?
למעשה, יש על מה לכתוב- על הצפייה שלי באנשים "רגילים" וההתמודדות שלהם עם מחשוב (קל לשכוח איך זה בשבילם). על בעיות שמישות במערכות (ולא במערכות מחשוב) ואחד הסימנים הברורים להם (על זה יגיע פוסט נפרד), ועל האמונה העיוורת של רבים ש"אם זה במחשב אז זה נכון, המחשב לא טועה".
רק שלא בא לי לכתוב על זה כרגע. בא לי להשאר קצת כמו רוב העולם, עם המחשב ברקע ולא הדבר העיקרי שעושים או מתלהבים ממנו (והאדם שדיבר איתי בטלפון היום על איזה פרוייקט חדש יצטרך לסלוח לחוסר ההתלהבות שלי- היא כנראה באה מהתחושה הזו). בתזמון מקרי, קראתי לאחרונה שני ספרים פוסט-אפוקליפטיים בהם הטכנולוגיה נעלמת- "The Stand" של סטיבן קינג, ו-"Lucifer's Hammer" של לארי ניבן וג'רי פורנל. מעניין לראות בשני הספרים את יחסי האהבה-שינאה המובעים בהם כלפי הטכנולוגיה. יש בהם מן התלהבות ילדותית של הריסת כל מה שאנחנו מכירים, וחזרה עם שאיפות רומנטיות משהו לזמן "פשוט" יותר, בהם ברור מה תפקידו של כל אחד ואחת (אחד הדברים הראשונים שנעלמים בשני הספרים זה Women's lib, שזו נקודה מענינת בפני עצמה), ובהם יש מאבק ברור בין "טובים" ו"רעים".
את הקסם המסתורי של הרס התרבות המוכרת לנו אפשר לאתר בז'אנר האתרים העוסקים ב-Urban Exploration: טיול חקירה ותיעוד של מבנים נטושים, תחנות רכבת תחתית סגורות, בתי חולים נשכחים ועוד. בצורה אירונית, דווקא האינטרנט תרמה לשגשוג התחביב הזה, ויש לא מעט אתרים העוסקים בנושא.
האם המשיכה לחורבן הזה הופכת אותנו ללודיטים חדשים? אני לא חושבת. זה לא שרצים לוותר על יתרונות העולם המודרני (ובתור אשה, בהחלט לא הייתי רוצה לחיות בתקופה היסטוריות קדומה יותר). לחורבן יש קסם דומה לזה של אש. יש בו יופי כלשהו, אבל הוא יכול להיות הרסני מאוד.
ובכל מקרה, לשים את המחשב ברקע לא אומר ישר לרוץ לקסם החורבן- יש טווח די גדול בין כאן לשם...
אז אם תסלחו לי, אני אפסיק לברבר כאן, ואלך לקרוא לי ספר :-)
2 הפניות
Listed below are links to blogs that reference this entry: לתת למחשב לשקוע לרקע.
TrackBack URL for this entry: http://www.xslf.com/mt/xslf-tb.cgi/185
קראתי את הפוסט האחרון של xslf באתר שלה (ברוכה השבה לארצנו) ודבר אחד עורר בי תהיה - היא מדברת שם על שני ספרים שקראה, ומקשרת אותם לעמוד המתאים בא... Read More
גדי שמשון באחד הפוסטים המוצדקים של הימים האחרונים, תוהה לאן נעלם הסיקור של קתרינה מאתרי החדשות הישראליים. קתרינה היא הסיפור החזק ביותר שיש... Read More
ברוכה השבה!
התגעגענו...
ברוכה השבה לישראל.
מחזיק עבורך אצבעות, על מנת שתעברי את תקופת הפוסט-חופשה בשלום נפשי יחסי (מכיר את התחושה. עברתי את זה לפני שבוע :]).
האם המחשב הוא אמצעי או מטרה ?
את מתייחסת לבלוג שלך כמטרה ("...ידעתי שאני צריכה לעדכן כאן את הבלוג ...") . מדוע את "צריכה" ? איזה מין צורך זה ?
אנשים "רגילים" משתמשים במחשב בשביל לפתור בעיות יומיומיות ולא לצורך השימוש במחשב עצמו אבל טכנואידית שכמוך בטח שכחה זאת ...
בברכה
רתם
למה אני צריכה לעדכן את הבלוג? כי יש כאן קהל קוראים קבוע שמחכה לעדכונים.
האם זה הופך את המחשב למטרה?
התחלתי לקרוא את העמדה (אני בעמוד 200+) וכל מה שאני מוצא אלו תיאורים מאוד מפורטים של גוויעת 99.4 מהאנושות.
האם יש למה לחכות?
canticle for leibowitz הוא גם ספר טוב בנושא ופלוס רציני זה שאין בו את התיאורים המייגעים של גוויעת האנושות עפ"י סטיבן קינג.
אני קראתי את המהדורה הישנה של "העמדה"- יצאה אח"כ גירסה מורחבת עם הרבה יותר תיאורים, שלא קראתי (לא שהגירסה הישנה היא קצרה...). אני מניחה שהגירסה העברית מתורגמת מהמורחבת.
לפחות בגירסה הישנה, אחרי גוויעת רוב האנושות, יש חלק לא רע בכלל שהוא מעין ספר מסע. לצערי, אח"כ הספר ממשיך הלאה עוד שליש עם "מלחמת טוב ברע" לא מאוד מענינת עם סוף מאכזב.
"המנון לליבוביץ'" אכן ספר מעולה, אם כי בניגוד לשני האחרים, הוא מתרחש די הרבה אחרי השואה. הוא גם הרבה יותר "כבד" מ"העמדה" ו"פטישו של השטן"- מטרתו היא פחות בידורית ויותר "חינוכית" ("אם לא תזהרו מטכנולוגיה/אטום זה מה שיקרה").
ספר פוסט אפוקליפטי נוסף שמתייחס לנושא בזווית שונה לחלוטין הוא "ספר יום הדין" של קוני וויליס, שמומלץ בחום.
"למה אני צריכה לעדכן את הבלוג? כי יש כאן קהל קוראים קבוע שמחכה לעדכונים.
האם זה הופך את המחשב למטרה?"
אולי אני נכנס כאן לדקויות אבל אני אישית לא מעדכן את הבלוג כי יש קהל קוראים שמחכה אלא כי מצאתי משהו מעניין במילים אחרות אם אין משהו מעניין - אין עידכון .
תמיד יש דברים מענינים. השאלה על איזה מהם כותבים, ועל איזה לא.
(כן, אתה בהחלט נכנס כאן לדקויות :-) )
ברוכה הבאה לארץ!
(מצטער על האיחור.. זה מה שקורה שאני לא משתמש בRSS)
ורגע,
לכולם יש טראומת פוסט-חופשה? אני מאוד מקווה שלא.. אני אמור לטוס עוד שבועיים :-/
עכשיו חופש גדול, לא? אז תיהני :-) ושהמחשב יישאר ברקע עד שההשראה תשוב.
אוי ויי. זה לא בריא, ניתוק כזה ממושך.
אני זוכרת שכשחזרתי הביתה מהטירונות, אחרי שהייתי מחוברת תדיר לנט מכתה י', עליתי לצ'אט ו.. ו.. היה לי קשה להתייחס לניקים כאל אנשים אמיתיים.
אל תעשי את זה לעצמך! don't go to the dark side!
איתך,
בשנים האחרונות, במיוחד שיש לי מחשב אישי + אינטרנט מהיר 24/7 המחשב תפס תפקיד מרכזי בחיים שלי, ובכוונתי להפסיק את זה.
המחשב בא על חשבון הלימודים,
המחשב בא על חשבון החברים,
המחשב בא על חשבון הבילויים בחוץ.
לאחרונה עשיתי צעד דרסטי מיזה שנים, השאלתי ספר מהסיפרייה ,שלא קשור למחשבים, בעל זבוב של ויליאם גולדינג.
גם אני חייב להתחיל לנהל את החיים שלי בצורה טובה יותר.
בהצלחה.
קראתי בבלוג שלך, וקראתי את התגובות, לפחות כאן. יש מן מעגל בכתיבה בבלוג. את כותבת בשביל אותם קוראים שספק ישנם, ובשבילך. זה סוג של מניע, של כח דוחף.
האיזון, כמו בכל דבר, נמצא במקום בו שמים אותו. אם מודעים לכוחות שודחפים אותנו לביצוע מעשים כאלו ואחרים, אפילו פעוטים, כמו כתיבה בבלוג, במקום לקרוא ספר (התחלתי לקרוא קובץ סיפורים של אורסון סקוט קארד, שפשוט המם אותי בעוצמתו! חבל שהוא לא ברשותי, וזאת היתה הצצה קטנה בלבד), או במקום דברים אחרים.
אנחנו חיים במשוואת-סכום-אפס. הכל מתאזן. כל דבר בא על חשבון דבר אחר, אפילו הכתיבה שלי עכשיו באה על חשבון שינה. אבל אני כותב כדי שיקראו, ואני כותב כי אני צריך.
ככה זה, לא?
עז